קפריסין היוונית וקפריסין הצפונית (טורקית)

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין הוקמה למעשה בשנת 1975, בעקבות חלוקת האי קפריסין לשתי ישויות פוליטיות נפרדות. קפריסין קיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1960, לפי הסכם לחלק את השלטון בין הקהילה היוונית לקהילה הטורקית באי. ההסכם כלל גם התחייבות מצד בריטניה לשמור על בסיסים צבאיים באי, כשהבסיסים דקליה ואקרוטירי נמצאים כיום בחלקים שונים של האי.

המתח בין הקהילות, שהקשה על קיום ההסכם, התגבר והתפרץ בשנת 1974, כאשר קפריסאים-יוונים ביצעו הפיכה צבאית בעידוד השלטון הצבאי ביוון, במטרה לאחד את קפריסין עם יוון. בתגובה, פלש צבא טורקיה לצפון קפריסין, ובכך יצר חיץ בין האזור שבו היו מרוכזים הטורקים לבין יתר חלקי האי. בעקבות הפלישה, 200,000 קפריסאים-יוונים נמלטו או גורשו דרומה, ואילו 60,000 קפריסאים-טורקים ברחו לצפון האי. מאז, ההפרדה בין הקהילות כמעט מוחלטת, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין שני חלקי האי.

בשנת 1983, הכריזו מנהיגי הקהילה הקפריסאית-הטורקית על עצמאות והקימו את “הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין”, אך ההכרזה זכתה להכרה רק מצד טורקיה, בעוד יתר העולם והארגונים הבינלאומיים רואים בה שטח כבוש. הריבונות על האזור נותרה במחלוקת, והסוגיה הפוליטית ממשיכה להכביד על המשא ומתן לצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי.

במשך השנים, היו מאמצים לאחד את שני חלקי האי לפדרציה יוונית-טורקית, בתיווך האומות המאוחדות. עם זאת, במשלי העם שנערכו בשני החלקים, רוב הקפריסאים-הטורקים הסכימו לתוכנית הפדרציה, בעוד שרוב הקפריסאים-היוונים דחו אותה. דחייתם לא מנעה את הצטרפות רפובליקת קפריסין לאיחוד האירופי ב-2004, אך ההכרה הבינלאומית בצפון האי נותרה מוגבלת.

המאמצים לניהול משא ומתן לאחד את האי נמשכים, אך מאז 1975, הגבול בין שני חלקי האי היה סגור לחלוטין עד שנפתח למעבר מוגבל של אנשים בנקודות מעבר שונות. כיום, קפריסאים-יוונים יכולים לבקר בצפון האי כתיירים, והקפריסאים-הטורקים יכולים לבקר בדרום.

למרות זאת, אף מדינה לא מכירה בקפריסין הצפונית כשטח טורקי, למעט טורקיה ועוד מדינה מוסלמית נוספת. כל אישור שניתן על ידי קפריסין הצפונית אינו מוכר, ואין לה קשרי מסחר עם מדינות אחרות פרט לטורקיה.

לכן, אם אתם שוקלים רכישת נכס בקפריסין הצפונית, יש לקחת בחשבון את הסיכונים, הקשיים החוקיים והפוליטיים הכרוכים בכך.